תוך כדי עבודה במחשב הביתי, נתקלתי בעלון 6 מקובצי "בתוך המשפחה" (הגרסה ההיסטורית שקדמה לערוצי הקשר המשפחתיים האלקטרוניים). לנגד עיניי קפצה מיד שורה קטנטונת בשולי העמוד הראשון. מילים ספורות שאומרות הכל: "ולדודה פיגי מאחורי הקלעים".
וואו, כמה עומק ותוכן יש בארבע מילים אלו. כמה משקל יש עליהן, כמה הן מבטאות! ותחשבו, שזה המעט מזעיר שהעזו אז לכתוב כשידעו שהיא תקרא את הדברים... (וגם זה מן הסתם לא עבר בשתיקה; "לא צריך!", "סתם מגזימים")...
כי כזו היא – "הדודה (אמא/שוויגער/סבתא) פייגי". – "מאחורי הקלעים".
הרוח החיה מאחורי הקלעים בכל אירוע שבשגרה ומעבר לה; הרוח החיה מאחורי קלעי כל שלב בהתפתחותנו המשפחתית, מאחרי כל תפריט לארוחת שבת או אירוח, מאחורי כל ביקור. הרוח החיה מאחורי כל רגע שהזרים את שגרת החיים, רוח חיה שהעניקה את הכוח לדלג מעל למכשולים, 'אריבער' אל התחנה הבאה.
קלעים. איזה שם קולע! במשכן היו "קלעים". זו אותה "רשת" המקיפה וסובבת את בית הא-לוקים. רשת קלועה ושזורה; איתנה אך לא חוסמת, מגינה אך לא מתגוננת; כמו רשת בטחון המגדירה, מייצבת, מגוננת ומאפשרת לכל דבר להיות בדיוק במקום. לא מתבלטת, לא מתהדרת בצבעים ססגוניים, אך היא שחובקת הכל ונושאת את כל.
[אגב, אם הייתם לומדים אצלה שיעור קטן אודות "קלעי החצר" – בידענותה ושליטתה המלאה בתכנים אלו בטח היתה מציינת שקלעי החצר נתמכו ב... 56 עמודים... כן, בדיוק 56 עצי שיטים עד שער החצר, שם הוצב המסך...].
...כי כזו היית אמא, וכזו נשארת: "מאחורי הקלעים". נחבאת אל הכלים.
ועודך ניצבת במלוא עוזך ופועלך! כי מי חובק את המשכן מכל צידיו? מי מקיף ומגונן, מאחד, יוצק תוכן ומאפשר את שגרת החיים במחננו? מי נותן את ההשראה, התעצומות, הכוח להתמודד, הכוח לדלג על הקשיים שבדרך?
במחנה השכינה שהקמת, שביססת ומילאת בתוכן אור יקרות; במחנה שהקפת וחיזקת לאורך 56 עמודים איתנים (ועוד קצת) – שם ניוותר. כאן נמתין עד הרגע בו שוב תאיר המנורה. נוסיף לחיות בין קלעי חצרך, במחיצתו ותחת שרביטו של רועה המשפחה אבא-זיידע היקר ותחת "יריעות המשכן" הסוככות ממעל, הורייך המופלאים שליט"א. כאן נוסיף לחיות כפי ששאפת וחינכת, כפי שידעת לנווט ולהציב כל דבר במקומו הראוי. וכאן נוסיף לשיר ולייחל: "מנורה, תני לנו שוב האורה!".
וואו, כמה עומק ותוכן יש בארבע מילים אלו. כמה משקל יש עליהן, כמה הן מבטאות! ותחשבו, שזה המעט מזעיר שהעזו אז לכתוב כשידעו שהיא תקרא את הדברים... (וגם זה מן הסתם לא עבר בשתיקה; "לא צריך!", "סתם מגזימים")...
כי כזו היא – "הדודה (אמא/שוויגער/סבתא) פייגי". – "מאחורי הקלעים".
הרוח החיה מאחורי הקלעים בכל אירוע שבשגרה ומעבר לה; הרוח החיה מאחורי קלעי כל שלב בהתפתחותנו המשפחתית, מאחרי כל תפריט לארוחת שבת או אירוח, מאחורי כל ביקור. הרוח החיה מאחורי כל רגע שהזרים את שגרת החיים, רוח חיה שהעניקה את הכוח לדלג מעל למכשולים, 'אריבער' אל התחנה הבאה.
קלעים. איזה שם קולע! במשכן היו "קלעים". זו אותה "רשת" המקיפה וסובבת את בית הא-לוקים. רשת קלועה ושזורה; איתנה אך לא חוסמת, מגינה אך לא מתגוננת; כמו רשת בטחון המגדירה, מייצבת, מגוננת ומאפשרת לכל דבר להיות בדיוק במקום. לא מתבלטת, לא מתהדרת בצבעים ססגוניים, אך היא שחובקת הכל ונושאת את כל.
[אגב, אם הייתם לומדים אצלה שיעור קטן אודות "קלעי החצר" – בידענותה ושליטתה המלאה בתכנים אלו בטח היתה מציינת שקלעי החצר נתמכו ב... 56 עמודים... כן, בדיוק 56 עצי שיטים עד שער החצר, שם הוצב המסך...].
...כי כזו היית אמא, וכזו נשארת: "מאחורי הקלעים". נחבאת אל הכלים.
ועודך ניצבת במלוא עוזך ופועלך! כי מי חובק את המשכן מכל צידיו? מי מקיף ומגונן, מאחד, יוצק תוכן ומאפשר את שגרת החיים במחננו? מי נותן את ההשראה, התעצומות, הכוח להתמודד, הכוח לדלג על הקשיים שבדרך?
במחנה השכינה שהקמת, שביססת ומילאת בתוכן אור יקרות; במחנה שהקפת וחיזקת לאורך 56 עמודים איתנים (ועוד קצת) – שם ניוותר. כאן נמתין עד הרגע בו שוב תאיר המנורה. נוסיף לחיות בין קלעי חצרך, במחיצתו ותחת שרביטו של רועה המשפחה אבא-זיידע היקר ותחת "יריעות המשכן" הסוככות ממעל, הורייך המופלאים שליט"א. כאן נוסיף לחיות כפי ששאפת וחינכת, כפי שידעת לנווט ולהציב כל דבר במקומו הראוי. וכאן נוסיף לשיר ולייחל: "מנורה, תני לנו שוב האורה!".
תכלה שנה וקללותיה.
(איציק מרטון)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה